<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן רל"א</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שאלת ראובן תובע משמעון מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני ושמעון טוען לא היו דברים מעולם, הודיעני אם הדין עם שמעון ופטור אף משבועת היסת משום דאין ראובן משים את עצמו רשע, או דילמא לא אמרינן אין אדם משים את עצמו רשע אלא לגבי עדות כי ההיא דבר ביתנוס [סנהדרין כ"ה ע"א] דאמר חד [ל]דידי אוזיף ברבית, אבל הכא הרי הוא כתביעת גזלה ומתחייב בשבועת היסת. תשובה דבר ברור הוא זה שאין אומרין בכי הא אין אדם משים עצמו רשע, שלא אמרו אלא לענין לפסול את עצמו או לחייב את גופו, לפי שאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים את עצמו רשע כההיא דבר ביתנוס וכההיא דפלוני רבעו לרצונו [שם ט' ע"ב]. וכן שלא להרשיע את עצמו בתשלומי קנסין, דכתיב [שמות כ"ב] אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו [ב"ק ס"ד ע"ב], הא שלא בכיוצא באלו נאמן. ותדע לך שאלו הודה שהדליק גדישו של חבירו ואפילו ביום הכפורים או שהודה שגזל את חברו נאמן ומשלם ואין אומרין אינו נאמן לפסול את עצמו, וכן אילו הודה שהלוה את חברו ברבית קצוצה מחייבין אותו לשלם על פי עצמו, ואף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו ואינו נאמן בכך לענין לפסול את עצמו. ותנן בכריתות [י"א ע"ב] מה [אם] ירצה לומר מזיד הייתי. וגדולה מזו אמרו בפרק שני דקדושין [נ' ע"א] בגמרא ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו, מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. וכן הדין בטוען מנה רבית קצוצה יש לי בידך שמקבלין טענה זו ממנו ואין אומרים אינו משים את עצמו רשע.
אלא שיש לחלוק בדין זה מצד אחר, לפי שאמרו בריש פרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אמרינן ואין מוסרין לו שבועה אלא במקום שיש לתלות בטענת ספק מלוה ישנה או בהשמטה או במה שאין איסורו פשוט אצל בני אדם וכמו שאמרו שם גמרא זה נשבע שאין לו בה פחות מחציה, ואם כן לפי מה שאמרו שם יש לומר כאן שאומרין לו לראובן לפי דבריך שמעון חשוד הוא אצל הממון ואין מוסרין [לו] שבועה דחשוד על הממון חשוד הוא על השבועה. ומכל מקום נראה שדעת כל הראשונים נ"ע מסכמת שמשביעין אותו בכך ולא אמרינן בכי הא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, דבשבועות [מ"א ע"א] גבי שבועה דרב פפא דאמר אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משביעין ליה כתב הרב רבי יוסף הלוי ז"ל אבן מגש שיש מן הראשונים ז"ל שהיו אומרין דהוא הדין בטוען אשתבע לי שאין כאן רבית, וכמדומה אני שהרב אלפסי ז"ל כתב כן בתשובה. ואף על פי שהרב בן מיגש ז"ל חולק בדבר זה לא מן השם הזה הוא חולק אלא מטעם שלא אמר רב פפא אלא בטענת פרעון לבד ולפי שהשטר לפריעה הוא עומד. ואף הרב רבי אברהם ז"ל כן סבור כמו שתמצא לו בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] גבי אי פקח אידך מייתי ליה שבועה דאורייתא, שהוא ז"ל פירש מייתי ליה אף לידי שבועה דאורייתא, לאחר שישבע שבועה דרבנן, אלמא לא אמרינן מגו דחשיד אשבועתא קמייתא לפי טענת הטוען חשיד אשבועתא בתרייתא.
ונראה לי הטעם בכל אלו שבכל מקום דלא נתברר לנו בעדים שעבר עברה שיפסל בה אף על פי שהטוען אומר כן או שאנו חוששין לו, אין אומרין בכי הא מגו דחשיד אממונא כל שיש לתלות טענתו באחד מן העניינין ואפילו בענין מעט, כיצד הרי שטענו חברו שגזלו והוא אומר לא גזלתיך משביעין אותו ואין אומרין מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, שתולין ואומרין שאפילו היה כן כמו שטוען הנגזל אינו חשוד בכך דדילמא ספק מלוה יש לו עליו ופרשי אינשי מספק שבועתא ולא פרשו מספק ממונא [ב"מ ו' ע"א], וכל בכל כיוצא בזה. ואילו ודאי גזל כגון שגזל בפני עדים פסול לעדות [סנהדרין כ"ד ע"ב] ופסול לשבועה ואין תולין גזלו בספק מלוה ישנה לפי שגזלו ודאי. וכל שהוא ספק אצלנו תולין לעולם בכל מה שנוכל לתלות כיון שלא נתברר לנו שעבר ותולין אפילו בדבר מועט וכמו שאמרו שם [ב"מ ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואמרינן נמי מימר אמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא. ותדע שאילו מי שטען את חברו ואמר עכשו באתי ממדינת הים וגזלתני והוא טוען שלא היו דברים מעולם, וידענו באמת כי נגזל זה מעולם לא היה כאן וזה הנטען לא יצא מכאן מעולם שאי אפשר שהיתה מעולם מלוה ישנה ביניהם, מי אמרינן בכי הא שאין משביעין אותו הואיל ואין לתלות גזלו בטענת ספק מלוה ישנה אלא שאפשר מצא עילה אחת מן העילות שאפשר שבה תלה הנטען ועשה מה שעשה ולא שנתכון ממש לעבור ולגזול. והילכך גם בזה אנו תולין ואומרים שמא מלוה ישנה היה לו עליו ולפיכך הלוה לו ברבית כדי ליקח ממנו כדי מה שיש לו עליו או כדי מה שגזלו וסבור הוא שמותר ליקח ממנו אפילו דרך רבית כשיעור מה שיש לו בידו מהלוואה או מגזלה וכיוצא בזה, ומה שאינו טוען כן עכשו שמא סבור אם הודה כן שמא לא היה נאמן בכך ויחשדוהו בעברין, אי נמי לא היה נאמן ויחייבוני לפרוע לו דלא כולי עלמא דינא גמירי. ואף על גב דאמרינן התם פרשי אינשי מספק שבועתא ולא פרשי מספק ממונא מאי טעמא הא ניתן לחזרה והאי לא ניתן לחזרה, ואילו לגבי רבית קצוצה לא ניתקו כל הלאוין שבה לעשה שהרי לאו דלא תשימון לא ניתק לעשה דמאי דעבד עבד, אפילו הכי לא משמע להו לאינשי הכי ושמא סבור הוא דכל זמן שיזכור שאין לו בידו כלום ויחזיר לו הרבית ניתקו כל הלאוין שבו דאף רבית ניתק הוא לעשה דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך כדאיתא בריש פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] ולעולם תולין, וכן כל שיש לתלות בעניינין אחרים כיוצא באלו אלא דאביי חדא מינייהו נקט, וזה נראה לי ברור.
